הישראלים והפלסטינאים, מאת הנס יורגן יון Israelis und Palästinenser (1) von Hans-Jürgen John

חסד המוצא
אני חי בעולם המערבי ובזמן הזה. פעמים רבות כבר חשבתי על החסד של המוצא שלי.
מה היה, אילו נולדתי באחד מבתי-המחסה של אפריקה? מה היה, אילולי הייתי חי היום, אלא לפני כמה מאות שנה, או בכלל בעוד כמה שנים בעתיד? בימי הביניים החשוכים למשל, בתוך הסבל האנושי מפני הדֶבֶר? או בעתיד עם כל ההשלכות של מעשיהם של הדורות הקודמים.
מה היה אילו …? הרהורים שכאלה מזכירים לי תמיד שנפלה בידי הזכות לחיות בזמני שלום וליהנות מהם, ובנוסף שכל מה שנראה מובן מאליו הוא למעשה הישג שאנחנו חייבים לדורות הקודמים לנו.
שאני חי בשובע כל יום ושיש לי הגנה רפואית מקיפה.
שאילו רציתי, יכולתי לטייל בלילות ברחבי העיר ללא פחד.
שמותר לי לעשות שגיאות ואני מקבל את הזמן ללמוד מהן מבלי שהדבר יעלה לי ישר בחופש או בחיים.

הכאב היווה חומר למחשבה טוב.
לפני כמה ימים שודרה תוכנית בערב. מבט קצר לאחור אל שנת 1967. מיד התעניינתי. בטח גם משום שנולדתי באותה שנה. היה מדובר על מלחמת ששת הימים בין ישראל לבין כמה מדינות ערב.
אני רק חשבתי לעצמי עוד: “מה, כל כך הרבה שנים נמשך המאבק הזה שם למטה?” ומרחתי לי לחם עם חמאה.
כעבור כמה ימים קיבלתי מכה חזקה בברך. וצעקתי. הכאב של עצמך הוא הכי כואב. וחשבתי עוד: “מה היה, אילו הייתי צריך לחוש את הכאב הזה יום-יום?”
וכמה צער וכאב לבטח על האנשים לסבול במלחמה בגלל עצמם ובגלל אחרים?
ועוד יומיים יותר מאוחר שמתי לב לפתע שבין ישראל לפלסטינאים בוער מאבק מתחת לפני השטח, ומתפרץ, ואז שביתות נשק ומשא ומתן על השלום מעקבים אותו, ולאחר מכן הוא שוב ממשיך.
מיד חשתי סלידה עזה להמשיך ולהתעסק בנושא הזה. כמה מדינות כבר שלחו את המתווכים שלהן? כמה פעמים כבר האמינו בהצלחה ובבואו של שלום, רק על מנת לראות שהמאבק ממשיך להסלים?
ומי בעצם צודק? עם מי יש להסכים? או שמא יש לחכות ולראות מי ישתלט על הצדק ומי בעזרת חוק החזק יכתיב את התנאים?
התעייפתי ונמאס לי מלהמשיך לשמוע בחדשות על פיגועים ופיגועי התאבדות וטילים וסבל וכאב.

המלחמה הורסת והשלום בונה.
נדמה לי שכל עוד קיימים ריבים ומאבקים בין קבוצות אוכלוסיה ודתות, נגיף המאבקים מופץ תמיד ובכל מקום בעולם, ומבזה זמני שלום בהופכם לתקופות מעבר בלבד בין מלחמות.
אולם בידי מי אם כן היכולת לפייס בין ישראלים ופלסטינאים? הרי רק להם עצמם.
בנוגע לדוגמא של ישראלים ופלסטינאים אני מדמיין לעצמי שני גושי קרח. הם שיכנעו זה את זה שלא יוכלו להתקיים האחד על יד השני בו-זמנית בשלום. כך ימשיכו שניהם להתחכך אחד בשני ולהישבר גם יחד. עמדות נוקשות משמעותן עימות. ועימות משמעותו סבל אנושי. הבה נמיס את הקרח הזה!
בשני הצדדים ישנם בני אדם. בשני הצדדים ישנם ילדים, נשים וגברים. לכן החלטתי לכתוב לכל בני המשפחה. בסך הכל שישה מכתבים. אינני יודע את שפתם. השפה בה אני מדבר מבין כל ילד וכל אם וכל אב. כך אני אתחיל בקרוב את מכתבי הראשון אל האימהות של הישראלים תחת הכותרת: הו, אימהות הישראלים.
© 2011 הנס יורגן יון